|
נחל יתלה, שכיום בתול, עומד ללא מגע יד אדם, עם צמחיה פראית מקורית ומנמנם לו בשלווה עד שנפגש עם נחל חמישה, נחל יתלה עדיין לא יודע, אבל התוכנית הגרנדיוזית לבניית מסילת הברזל שתוביל את הרכבת לירושלים תפגע בו אנושות מליוני הטונות של עפר, סלעים ועצים עקורים יפונו למחצבה הנטושה בבית מאיר מאות משאיות ינועו בכל שעות היממה בצירים שבהם מתנהלים תושבי האיזור ופרט לפקקי התנועה "יזכו" במנות גדושות של רעש, אבק ופיח. הנחל הצפוי לפגיעה בלתי הפיכה לא היה ישן לרגע לו היה יודע שגורלו נחרץ והמאבק נגד הפגיעה בו הגיע לסיומו.
בימים אלו, כשהחורף ממאן להגיע ומידי פעם זוכים לימים מועטים של גשם ולימים רבים של מזג אויר נעים ונוח, מומלץ לצאת לשאוף אויר הרים צלול כיין בלב שמורת יערות נווה אילן, החמישה והכפירה בהם מתנוסס הר הרוח לגובה 750 מטרים מעל פני הים, הפריחה משכרת השקדיות לובשות לבן לכבוד ט"ו בשבט ובכלל כדאי להזדרז ולהגיע לאתר לפני שנחל יתלה יהפך לערימת חול, עפר, סלעים ועצים עקורים, לפחות שיהיו לנו תמונות כדי שנראה לנכדים כיצד נראה האיזור לפני בוא הרכבת.
איזור היער המדהים בכלל ונחל יתלה בפרט יעברו שינוי קיצוני בגלל תוואי מסילת הברזל האמורה לעבור דרכו, מר אברהם שקד, רכז שמירת הטבע בהרי יהודה, הוביל טיול של החברה להגנת הטבע, במסגרת הסיורים ללא תשלום שאורנה הרלינג ואני מארגנים מידי שבועיים, לא נרדם לילות רבים מדאגתו לנחל ולערכי הטבע היחודיים סביבו החוטפים מכה אנושה בגלל הרכבת הדוהרת לפתחנו, וממש בימים אלו, אליבא דשקד, אין התנגדות לחברה להגנת הטבע לבניית מסילת הברזל לירושלים, בניית המסילה תסייע ותפתח את ירושלים ויש לה חשיבות עצומה, הבעייה כיצד למזער את הפגיעה בערכי הטבע וכיצד לקצר למינימום את זמן ביצוע הפרוייקט, לשם כך הציעה הרט"ג (רשות הטבע והגנים) חלופה לתוואי שהציעה רכבת ישראל. (כדי לדעת יותר יש לפנות לקישורית של החברה להגנת הטבע )
לשם כך יש לחצות את אבו גוש בכביש 425, להמשיך לכיוון קיבוץ מעלה החמישה והר אדר. יש לפנות על פי השילוט שמאלה (לכיוון צפון-מערב) בכביש הסלול המוביל ליישוב נטף, סימון כחול, לאחר כשמונה מאות מטרים פנייה שמאלה לכביש אספלט המוביל לתוככי היער, מייד לאחר פנייתנו נראה את השילוט של קק"ל (דרך ארץ כפירה, משנת 1995). ימינה להר הרוח, בית תול וחוות העיזים — צבע המסלול כחול-לבן.
החץ שמאלה מפנה ליער הצבא האדום.
אנו נשאיר כאן את המכוניות ונלך ברגל לאורך השביל ולאורך הסימון הכחול לבן, למי שזמנו בידו מומלץ לבחור במסלול הארוך ולשם כך להשאיר מכוניות להקפצה עם סיום הטיול בסמוך לאנדרטה "יער הזכרון ליהדות פולין", סמוך לכניסה לישוב נטף, לכן יש לארגן הקפצה בהמשך לכביש המוביל לנטף עוד כשני קילומטר ממקום הכניסה להר הרוח, ולחזור לנקודת ההתחלה שלנו.
לאחר כקילומטר וחצי נגיע לנקודת תצפית יפהפיה הצופה לעבר הישובים ממערב לנו: מכבים-רעות, מודיעין, נחל כפירה, נטף, עמק האלה שער הגיא ובימים בהירים הראיה תגיע עד לתל-אביב יפו.
כאן יש מעגל אליפטי עשוי מאבן ואפשר לשבת בו.
בפסגת ההר יש מצודה רומית בשם חורבת ערש, וממנה נשקף נוף מרהיב של הרי ירושלים, הר בית אל, השפלה ומישור החוף. במדרונו הצפוני-מערבי של הר הרוח ניצבת אנדרטה לזכרם של חמשת חברי גרעין ההתיישבות "גורדוניה", שנרצחו בידי ערבים בשנת 1938 (בה' בכסלו תרצ"ח), בעת הכשרת השטח, מכאן לקוח שמו של הקיבוץ "מעלה החמישה".
מאה מטרים לאחר מכן נגיע לתצפית מדהימה על נווה אילן, יד השמונה ונחל יתלה כאן נמצא פינות ישיבה ושולחנות, ואם נראה עשן רב יהיה זה עשנו של המנגל הקרוב.
בהמשך הדרך נמצא חניון ע"ש שני טייסי חיל האויר שנפלו בעת מילוי תפקידם ב- 18.02.1980, האחד סרן ארז איתן בן קיבוץ קרית ענבים והשני סרן יוסי גורדון בן כפר אביב.
חצי קילומטר מנקודת התצפית נגיע להתפצלות דרכים עם שלט מעץ ימינה בשביל מסומן באדום מפנה לחוות עיזים של משפחת הימלפרב. בתוך היער הנטוע בנו חיים ודליה הימלפרב דיר עזים ובתי עץ המשמשים כמחלבה ובה מייצרים מיני גבינות ויוגורטים, (החווה פתוחה ורצוי לקנות יוגורט צונן וגבינה בעשבי תיבול).
מכאן עד ליציאה לכביש אבו-גוש נטף כקילומטר וחצי, לפני היציאה נפגש עם האנדרטה להנצחת יהדות פולין המפוארת שרבים מבניה נספו בשואה. האנדרטה הוצבה במקום בשנת 1995, ע"י הקק"ל ובסיוע הפדרציה של יוצאי פולין והסביבה, במלאת חמישים שנה לסיומה של מלחמת העולם השנייה. באתר, תיאטרון פתוח המאפשר התכנסות, גל אבנים נערם לזכרן של הקהילות שהושמדו בשואה כמו כן יש אנדרטה לזכרו של המחנך יאנוש קורצ'ק. כאן ממתינים לנו מתחילת הטיול כלי הרכב כדי להסיע אותנו לרכבים שבראשית המסלול.
למי שמעוניין להאריך את הדרך, ובטוח לא יצטער על כך, ימשיך לפי השלט שיכוון אותנו להמשך הדרך במסלול הישר שצבעו כחול לבית תול, השלט שמאלה שצבעו ירוק יכוון אותנו לשביל נוף נחל יתלה. נסטה כמאה מטרים מהשביל לכיוון דרום כדי להנות מתצפית לעבר נחל יתלה. הנחל נושא את שמו של הישוב יתלה בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, 42): 40 לְמַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי. 41 וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם--צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. מב וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן, וְיִתְלָה. והכפר הערבי הנטוש בית תול אינו אלא
יתלה המקראי.
לאחר תצפית על הנחל , שכיום בתול, עומד ללא מגע יד אדם, עם צמחיה פראית מקורית ומנמנם לו בשלווה עד שנפגש עם נחל חמישה, נחל יתלה עדיין לא יודע, אבל התוכנית הגרנדיוזית לבניית מסילת הברזל שתוביל את הרכבת לירושלים תפגע בו אנושות מליוני הטונות של עפר, סלעים ועצים עקורים יפונו למחצבה הנטושה בבית מאיר מאות משאיות ינועו בכל שעות היממה בצירים שבהם מתנהלים תושבי האיזור ופרט לפקקי התנועה "יזכו" במנות גדושות של רעש, אבק ופיח. הנחל הצפוי לפגיעה בלתי הפיכה לא היה ישן לרגע לו היה יודע שגורלו נחרץ והמאבק נגד הפגיעה בו הגיע לסיומו.
עם סיום התצפית על נחל יתלה נשוב לשילוט ונמשיך כשש מאות מטרים לכיוון דרום, ואז נראה את רחבת מנדל ואלקה סמסון השוכנת מתחת לאורן ענק, ברחבה זו יש לוחות שיש עם שמות התורמים לקק"ל, מתחת לרחבה יש תצפית נהדרת לנווה אילן וליד השמונה, במקום ספסל למנוחה ובור מים, מעברו השני של עץ האורן במרומי הגבעה נראה את שרידיה של בית תול, עד לכאן ניתן להגיע ברכב רגיל, מכאן ואילך יש צורך ברכב 4X4 או בהליכה למטיבי לכת בלבד.
מפה ניתן לחזור לכיוון מחלבת העיזים ומשם ליציאה למקום המתנת הרכבים בסמוך לאנדרטת הנצחת יהדות פולין.
מי שמעוניין יכול לטפס לחורבת בית תול לסיור בן כמחצית השעה ויוכל לראות שרידי התיישבות ביזנטית עם טראסות, בורות מים וכל המאפיינים של חקלאות הר.
הטיול קל עד בינוני לילדים יש פינת משחקים יפה ובסמוך לה שולחנות לפיקניק ולארוחה בחיק הטבע.
נקווה שלאחר מאבקים רבים, כתבות אין ספור ולמרות התנגדויות לא מעטות שנבעו מקוצר ראות של רכבת ישראל ישכילו שר התחבורה ורכבת ישראל לקבל את המלצות הרט"ג ויפעלו נמרצות ברוח ההמלצות "תומכים ברכבת לירושלים — אבל שומרים על הטבע" ו"רכבת בשמורה — רק במנהרה!!
ומה יהיה על תחנה במבשרת? האם עדיין לא מאוחר מבחינתנו? האם נואשנו מכך? לתושבי מבשרת והסביבה הפתרונים, זו העת לזעוק וזה הזמן להשמיע את קולנו, אם לא תהייה עצירה במבשרת והסביבה לא תקום המסילה.
כתב: דני בן שטרית
|
