לפני שבוע עוד אכלנו ארוחת ערב בישיבת הכותל. ובשעה הזאת, פלוס מינוס, מחר, יעבור שבוע מאז הרגע בו נכנסנו הביתה, סמוקי לחיים, תשושים, אך תוססים ועמוסי סיפורים. אני יכולה להעיד על עצמי, שביום ראשון בבוקר, אחרי שקמתי מוקדם מדי (הצליחו להרגיל אותי להשכים לזריחה...) לא הצלחתי לעכל את הבית. לא ידעתי איך להתמודד עם המגווןהבלתי נגמר של דברים שאפשר לאכול לארוחת בוקר, משימות שצריך להתאפס עליהן וסתם דרכים להעביר אתהזמן. מי זוכר בכלל את אלפי התוכניות שאפשר
לפני שבוע עוד אכלנו ארוחת ערב בישיבת הכותל. ובשעה הזאת, פלוס מינוס, מחר, יעבור שבוע מאז הרגע בו נכנסנו הביתה, סמוקי לחיים, תשושים, אך תוססים ועמוסי סיפורים.
אני יכולה להעיד על עצמי, שביום ראשון בבוקר, אחרי שקמתי מוקדם מדי (הצליחו להרגיל אותי להשכים לזריחה...) לא הצלחתי לעכל את הבית. לא ידעתי איך להתמודד עם המגוון הבלתי נגמר של דברים שאפשר לאכול לארוחת בוקר, משימות שצריך להתאפס עליהן וסתם דרכים להעביר את הזמן.
מי זוכר בכלל את אלפי התוכניות שאפשר לראות בטלוויזיה, ואיך לתפעל את הפייסבוק, ומה למדנו בשיעור האחרון בתנ"ך, ואיך לעזאזל פותרים את שיעורי הבית במתמטיקה?! הדברים היומיומיים נראו פתאום כל-כך רחוקים ממני, שפשוט ישבתי ובהיתי בטלוויזיה כל היום, עדיין לא מוכנה להסתכל אחורה ולראות מה צברתי בשבוע הגדוש של המסע.
ובכל זאת, כשאני עוברת שוב על הימים ונזכרת במסלול המפרך של היום הראשון, בפעילות האתגרית המגבשת ביום השני, בהתנדבות שחיממה לכולנו את הלב, בהתקדמות לירושלים בנתיב הל"ה, במפגש עם הגוש השני ב"ערב מסע", ואז - הסיור בירושלים עצמה, בהר הרצל, ברובע היהודי ובכותל... אני ממשיכה לחיות את החוויות שצברנו ובאותו זמן גם משלימה עם זה שהמסע הסתיים וכבר נמצא מאחורינו.
זו הייתה חוויה יוצאת דופן וחד-פעמית, ולמרות שכולנו היינו כל-כך מעורבים ומרוצים והיינו שמחים להשאיר עוד שבוע, טוב שזה נגמר. צריך שגרה מסוימת לחזור אליה, שפויה יותר מלקום בחמש בבוקר לראות את הזריחה וכיבוי אורות בעשר, כשכולם גם ככה שפוכים. שגרה יותר רגילה, יותר ממקדת.
המסע הזה הכניס אותנו לראש אחר לגמרי, ועל אף שעצוב לחזור לראש הישן של הלימודים, עם לוח המבחנים החדש והלחץ שחוזר ומציף אותנו, אנחנו למעשה לא אותו הדבר, לא כמו שהיינו לפני שיצאנו.
היו לנו ספקות אם ההבטחות של המדריכים אכן יתממשו. כולם דיברו בכזו התרגשות על השינוי שזה הולך לחולל בנו. לא באמת חשבנו שיש משהו מבוסס מאחורי דבריהם, ובמהלך המסע שמחנו לגלות שטעינו בחוסר הוודאות הזה - זו אכן הייתה חוויה מאירה והופכת עולמות.
אני יודעת שאני השתנתי. נפתחתי יותר, מצאתי אנשים מדהימים חדשים בשכבה, וכן, כמה שזה נדוש, גיליתי גם דברים חדשים על עצמי. גיליתי כמה בקלות אפשר לעזור לאנשים אחרים, וכמה טוב זה עושה לנו. גיליתי שאפשר להנהיג ולא תמיד להיות מובל. גיליתי שבאנשים ובעצמי יש צדדים מפתיעים, חזקים מהמצופה, עמידים לשינויים ותהפוכות. גיליתי שאופטימיות תמיד נמצאת בהישג יד, ותמיד מתקבלת בברכה, ושחיוך עושה פלאים. כן, קלישאתי ככל שזה יהיה, כשעוברים חוויה כזאת עם חיוך על הפנים, הכול מתקבל באור שונה.
אני יכולה לדבר לא רק בשם עצמי כשאני אומרת שנהנינו, הערכנו כל רגע, ניצלנו כל דקה, שמחנו על כל פעילות, וגם כשהתלוננו על ההליכות, לא שיתפנו פעולה במעגלי השיחות ולא הרגשנו תוך-כדי שאנחנו משתנים ומשנים סדרי עולם, למעשה היינו מרוצים מכל שנייה.
הכותבת תלמידת תיכון האל אשר מיוזמתה שלחה את חוויות אשר העלתה על הכתב כנציגת החברים ....
תיכון הראל מבקש להוסיף תודה מקרב לב, למוסה חיזקיה ממונה על תחום שלח ולריקי מנדל מנחה חינוך חברתי קהילתי במנהל חברה ונוער מחוז ירושלים על יוזמה ותרומה לתכני המסע.
|
