|
|
הודעה חדשה
|
|
|
חברה וקהילה
-
חדשות, מבשרת ציון
-
חינוך, מבשרת ציון
-
תחבורה, מבשרת ציון
-
תרבות, מבשרת ציון
-
קהילה, מבשרת ציון
-
איכות הסביבה, מבשרת ציון
-
כלכלה, מבשרת ציון
-
משטרה ופלילים, מבשרת ציון
-
ספורט, מבשרת ציון
-
גולשים כותבים, במבשרת ציון
|
|
|
|
בני מימון מספר על שואה יהודי טוניס |
|
קהילה, מבשרת ציון
|
|
נכתב ע"י זהבית אורלב
|
|
רביעי, 30 אפריל 2008 00:00 |
בני מימון, יליד טוניס, מספר על זיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השנייה.
הקהילה היהודית של טוניס נפגעה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה כשחיילי רומל הגיעו לצפון אפריקה. מעטים יודעים על כך.
בני, יליד 1939, נולד בעיירה גאבס שבטוניס למשפחה מהמעמד הגבוה. "המצב בבית היה מעולה," אומר בני. "המצב בטוניס עד לעליית הנאצים לשלטון היה מצוין,
לקראת יום השואה החלטתי לבקר את חברי בני מימון, יליד טוניס, ולשאול על זיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השנייה. בני, יליד 1939, נולד בעיירה גאבס שבטוניס למשפחה מהמעמד הגבוה. "המצב בבית היה מעולה," אומר בני. "המצב בטוניס עד לעליית הנאצים לשלטון היה מצוין, המדינה הייתה בהשפעה צרפתית והמשפחה נהנתה מרווחה כלכלית. הסבא היה מאשר וחותם את ערך הזהב, משרה מכובדת באותם הימים. עם עליית שלטון וישי הורע המצב בן יום. אני זוכר חוויית ילדות של רציחת שבעה יהודים ליד הבאר. בשלב מסוים הגיעו הגרמנים לעיר. המטה של הפיקוד הגרמני בפיקודו של רומל היה בעיירה. הגרמנים אספו את היהודים לעבודות כפייה. בכל בוקר היו אוספים את ההורים מהבית לעבודות כפיה בבניית מחנה ריכוז על יד שדה התעופה."
עד היום יש אי ודאות בשאלה מדוע לא נסתיימה בנייתו של מחנה הריכוז.
בני טוען: "בתוך שישה חודשים המחנה היה מתחיל לעבוד. רומל, איש צבא, כנראה לא רצה לסיים את הבנייה.."
בבת אחת לא היו הכנסות, והמזון הגיע הביתה כתוצאה ממסחר בשוק השחור. הסבא שהיה בעל קשרים בעיר דאג לשלום המשפחה. בני זוכר חוויית ילדות: "סבתא ביקשה מכל הבנות לתת לה את הזהב, והיא תכניס אותו לביטחון לכספת שבבנק... אחת האחיות סירבה והכניסה את הזהב לכיס נסתר שתפרה בשמלתה. לא עברו אלא ימים ספורים והדוד קיבל איומים על חייו בדרישה שיגיד היכן הוסתר הזהב. לאחר ימים מספר הוחרם כל הזהב. "הרבה זהב," אומר בני. המצב בגאבס היה בכי רע, מצב של תוהו ובוהו, אך כיוון שהמשפחה הייתה יחסית מבוססת אמו הייתה מבשלת אוכל והוא היה מחלק למשפחות שלא היה להן דבר.
בשלב מסוים החלו הפצצות של בנות הברית. הוא זוכר את התחושה של "אש בפנים". העיר הוחרבה לחלוטין. "זכיתי לראות איך משקמים את העיר ובונים את הבניינים שבנה אבא שהיה קבלן". בני עלה עם משפחתו לארץ בשנת 1957 והקים משפחה עם רינה. לזוג נולדו 5 בנות.
מימין בני הראל, בני מימון
תוך כדי השיחה אומר בני: "אני מזמין את בני הראל יליד טריפולי, לוב , כדאי שתשמעי גם את הסיפור שלו." בני, בן 71, משמש כיום גבאי בית הכנסת. הוא מספר כי כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה בן שבע. בלוב שלטו האיטלקים. אביו היה סוחר ואמו עקרת בית. היו לו עוד אח ואחות. המצב הכלכלי טוב. זוכר את הרגע שהגרמנים נכנסו לעיר. שורה של משאיות כמו שרואים בסרטים. בתוך ימים אחדים החלה רדיפה של היהודים. היהודים נחטפו ברחובות.
לשאלתי איך זיהו את היהודים, השיב: "היהודים היו הולכים עם בארט שחור, כמו הצרפתים כיום." הוא זוכר את המשאיות עומדות במקומות מרכזיים והיהודים נאספים למשאית אחרי מרדף. היהודים הוסעו לבנגזי לעבודות כפייה של הקמת מחנה השמדה. הגרמנים אספו רק גברים. בנשים ובילדים הם לא נגעו. "היו מקרים שהיו פורצים לבתי היהודים, מרביצים מכות לנשים כדי שיגלו היכן הגברים מסתתרים."
וכאן להפתעתי הרבה הוא מספר שלחלק מהיהודים הוטבעו מספרים על הזרוע כמו ליהודים שהיו במחנות ההשמדה באירופה, וגם הם מקבלים פיצויים מגרמניה.
חוויית הילדות הקשה של בני קשורה במות אמו ואחיו. "הבית בטריפולי היה אוסף של חדרים שנפתחים לחצר פנימית. בחוץ הפצצות ואני באחד החדרים. זוכר את אימא עושה קפה במרכז החצר ופתאום רעש של מטוס מתקרב. ולפתע הכול חרב. הריסות, צעקות ומכבי אש. אימא ואח ואחות נפצעים קשה מאוד. הם מקבלים טיפול בבית, אין בית חולים. משם נודדים מאורווה לארווה כמה ימים אחרי ההפצצה. אימא, אח ואחות נפטרים, ונשארנו אני ואבא לבד."
בני זוכר אבא שרמנטי וחתיך שיש לו קשרים עם אישה ששירתה בחיל האספקה הגרמני וסיפקה למשפחה אוכל. האב היה מחלק את האוכל לחברים אך משביע אותם על הטלית שלא יספרו, מפחד של הלשנות.
לפי דרישת אבי אשתו נאלץ אביו של בני להתחתן עם אחותה הצעירה, והם הקימו יחד משפחה ובה 11 ילדים. בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה. בני הגיע למבשרת לבדו כשבגר.
|
|
